ראש סניף: ליבי צבטקוב | רכזת הדרכה: מאיה ארצי
שותפים: ג'יימס ריצ'רדסון, שותפות ערד-דלוור, עיריית ערד
אנחנו לא מאמינים אבל סניף ערד מסיים שנה!!
ב15.6 התקיים טקס סיום של סניף ערד האגדי.
הגיעו לכבד אותנו בנוכחותם ההורים, התלמידים, מנכ״ל גיימס ריצרדסון, נציגות שותפות דאלוור, ראש עיריית ערד ניסן בן חמו, מנהלת מחלקת החינוך רחל לנצנר, ראש הדירקטוריון דני הררי וחבר הדירקטוריון אורי וכמובן הצוותים החינוכיים.
הטקס היה מרגש, הנוכחים זכו לראות את העשייה במהלך השנה, התהליכים שעברו החונכים והחניכים, וזכו להתרגש יחד איתנו.
לאחר מכן שוחחנו קצת, דיברנו על ציפיות וחששות משנה הבאה, על הדברין היפים שקרו במהלך השנה ונפרדנו בחיבוק.
סניף ערד התפתח השנה בצורה בלתי רגילה, וכל העשייה התנקזה לטקס הסיום בו ראינו כמה דברים עברו על החונכים והחניכים במהלך השנה.
סניף ערד הוא זכייה לעיר, לעמותת אור לחינוך וכמובן לחונכים והחניכים הכי מיוחדים שיש.
הנאם שנאמה ליבי צבטקוב ראש הסניף:
אתחיל בלומר תודה.
תודה רבה לתיכון אורט ערד שאפשר לנו במהלך כל השנה מרחב נעים, מרווח ונגיש לקיים בו את המפגשים השבועיים שלנו. תודה לכם על המענה התמידי והמדויק, על הזמינות ועל הקשר הרציף במהלך כל השנה. תודה רבה לצוותים החינוכיים מבתי הספר היסודיים בעיר- בה"ס יעלים עופרים, לבאות וחלמיש. תודה לכם שאפשרתם לחניכים ולחניכות המדהימים שלנו לעבור תהליך מעצים בתיכון בו ילמדו בשנת הלימודים הקרובה. תודה רבה לעיריית ערד שמאפשרת את הקיום של המרחב הכל כך חשוב הזה במסגרת חינוכית. תודה רבה לשותפות דאלוור ולקבוצת ג'יימס ריצ'רדסון שבזכותכם החונכים והחניכים יכולים ליהנות מפרויקט מעשיר ופורה.
תודה ענקית לכם הורים יקרים, תודה שאפשרתם לילדים להיות חלק בלתי נפרד מאור לחינוך. תודה לכם שסמכתם עלי ועל מאיה, כל שבוע מחדש לבלות עם הילדים המקסימים שלכם ולשמור עליהם. תודה על קשר נעים ומכבד שהתקיים עם כל אחד ואחת מכם. תודה שהרגשתם בנוח לפנות אלינו כשהתעורר קושי או גם לשאלה קטנה. בלעדיכם לא הינו עומדים כאן היום, תודה.
תודה מיוחדת לעמותת "אור לחינוך" שהגתה והקימה את הפרויקט שמאפשר כבר שנים את המפגש הייחודי הזה בין תיכוניסטים, בני נוער בכיתות י'-יב', לבין תלמידים בכיתה ו'.
המפגש הזה הוא הזדמנות חד פעמית לשני הצדדים. בשביל החונכים, המפגש עם ילדים בכיתה ו' הוא תהליך של התבוננות אחורה בזמן. להיזכר בעלייה שלהם לכיתה ז'- איך הם הרגישו? האם פחדו, התרגשו או אולי קצת הכחישו? בשביל החניכים, המפגש עם תלמידים בתיכון יכול להיות בהתחלה קצת מאיים, מחשבות כמו- מי אלה האנשים הגבוהים האלה שנראים כמעט בני 30 אבל אומרים שהם בני 17?
אני זוכרת איך בתחילת השנה אמרתי לאחד החניכים שחשש מהמפגש עם החונך שלו- "חכה תראה, בסוף אתם עוד תהיו חברים", החניך בתגובה ענה לי- "למה שמישהו בן 17 ירצה להיות חבר של מישהו בן 11"?. כבר אז חשבתי שזו שאלה טובה ומוצדקת.
הרי פער הגילאים הוא משמעותי, תחומי העיסוק הם שונים אז למה באמת?
עם הזמן גיליתי יחד עם החניכים והחונכים שיש כל כך הרבה סיבות למה. אני יכולה להגיד לכם שמשבוע לשבוע, לאט לאט, מאיה ואני זכינו לראות איך כל החששות וכל המחשבות המדאיגות מתמוססות ונעלמות להן. במקומן, ראינו איך חברויות יוצאות דופן נרקמות בין החונכים לחניכים. פתאום יש כל כך הרבה נושאי שיחה משותפים, חוויות ילדות דומות, בדיחות פרטיות, הם מגלים שהם בכלל שכנים, שיחות בווצאפ ובטלפון גם מעבר לשעות הפעילות, ובעיקר ציפייה גדולה כל שבוע מחדש שיגיע כבר יום חמישי כדי להיפגש עם החניכה או החונך שלי בפעילות. בכל פעילות שמענו מהחונכים משפטים כמו- "איך אני אוהבת את החניכה שלי", "תראו איזה תמונה מצחיקה החניך שלי שלח לי", "לחניכה שלי יש יום הולדת מחר, אני מתרגשת בשבילה".
ומהצד השני שמענו את החניכים באופן קבוע שואלים בהתלהבות עצומה- "החונך שלי הגיע היום?!". ראינו גם חברויות חדשות, נרקמות בין החניכים מבתי הספר השונים וגם בין החונכים שלמרות שלומדים יחד, חלקם לא כל כך הכירו לפני שהגיעו לתכנית.
הקשרים שנוצרו בין כל חברי הקבוצה הם באמת מעוררי השראה.
אני מאחלת לכם שתמשיכו להפיץ את האור הייחודי שלכם בכל מקום אליו תגיעו ותזכרו שאין עוד אדם בעולם שהוא אתם, תהיו גאים במי שאתם ותאמינו בעצכם.
אני רוצה להודות על הזכות לקחת חלק ולהוביל לעשייה משמעותית באור לחינוך, עמותה שאני מאמינה בה בכל ליבי.
